ילדתי אז מה ?? חשבתי שאני אהיה שמחה. הייתי בטוחה שאני הולכת להיות אמא טובה. לא מושלמת אבל בסדר. שתאהב את התינוק (איך לא) שאני אדאג לכל מחסורו, וכמו בסיפורים אני אפילו אקום אופס שנייה לפני שאשמע את היללה אבל זה לא קרה.
הלידה הייתה סבירה עד כמה שאפשר להגיד דבר כזה על לידה. הגעתי בזמן לבית חולים, הצוות היה מקסים, בעלי היה דרוך ומוכן, והתינוק נולד אחרי זמן לא רב מידי…
חשבתי שזה יבוא הרגש הענק הזה. החיבור לתינוק הרצון לגונן היכולות לאהוב ולאהוב.
אבל לא.
שמעתי את היללה, ורק חשבתי לעצמי אני לא מסוגלת לטפל בו. אני לא מרגישה אליו כלום , שמישהו מנוסה ממני, טוב ממני ייקח פיקוד.
מהשנייה הזו אני מתחילה לנהל את דיאלוג האשמה האימהי של איזו מן אמא את ? מה קורה איתך ? הרי חיכית לרגע הזה שנים. שנים של ציפייה שנים של אכזבות, שנים קשות, הנה הגעת ליעד את אמא !!!!,
יש לך תינוק. נכון אמרתי לעצמי,”יש לי תינוק אבל אני לא מרגישה כמו אמא.”
בורכתי, אחרי הבית חולים הובלתי אני והקטנצ’יק לביתי שלי, אל חדרי הישן והחמים שאצר בתוכו עדין את כל הזיכרונות, ספרים אהובים, פתקים מצהיבים ואפילו דובונים עזובים.
כולם כרכרו סביבי אך בעיקר סביבו כך שלא הייתי באמת צריכה להיות אמא ,,, אמא שלי לקחה פיקוד הרגיע, חיתלה, רחצה, פינקה הייתה לו לאמא.
אף אחד לא שם לב אלי באמת לתחושות שלי לרגשות שלי, אני לא הייתי השחקנית בקדמת הבמה (אפילו את תשומת לב התינוק לקח).
הימים נקפו ואני פחדתי עד אימה לשוב לביתי. פחדתי שארגיש קבורה חיה בין ארבעת כתלי הבית הריקים .שרק אני ועוללי הקטן יהווה לי חברה, וכמו שראיתי לא חברה שקטה במיוחד- קולנית אפשר לומר.
אבל נו התנחלנו מספיק. פנקו מספיק. לבעלי לא היה כוח לארעיות הזו הוא רצה כבר את הפינה שלו.
אז החלטנו אורזים !! ארזנו פקלאות וציוד בתוספת מאכלים מקיטרינג אימהי כזה אוכל שרק אימהות סבתות יודעות להכין, ולתיבול כמה עצות סבתה מעשיות.
בעלי התרגל להיות אבא , ונהנה מכך הוא התחבר לתינוק מיד. ואפילו החזיק, קילח וחיתל הוא נהנה אתו. אני מביטה בהם בעיניים כלות ואומרת מה קורה כאן זה לא היה אמור לקרות גם לי כך בקלות בטבעיות משהוא משובש אצלי.
עקבות הייאוש, הדיכאון, חוסר התקווה החלו לתת את חותם ולהפריע לניהול התקין. מלקום קצת מאוחר ללא לקום בכלל. מקצת מבולגן להרבה מבולגן. כך לאט לאט נפלתי עוד קצת ועוד קצת. בעלי שאל מה קורה אבל לא באמת הבין מה קורה איתי. הוא לא הצליח לקלוט את התחושות שלי ופעם אחת הטיח בי ” אני לא מבין אותך יש לך הכל אז לה למה את כך” ? הסתכלתי עליו בחוסר אמון מה אתה באמת חושב שיש לי בחירה ושליטה על רגשותיי ראיתי שממנו לא תבוא הישועה. ואם אני לא אקח את עצמי בידיים אני רק ידרדר, וכך למרות כל החושך והבלבול היה לי הרצון והכוח להגיד אני רוצה להיות אמא. אמא טובה בריאה תומכת.
כיום אני בטיפול לומדת להכיר את עצמי, רוקמת את הקשר שלי עם התינוק, יוצרת את האמהות הייחודית שלי.
היום אני כבר יכולה להגיד אין כמו להיות אמא אבל זה מגיע לי ביושר עבדתי על זה…