לפני 8 שנים.

לאחר שביתי נולדה בתחילה היו לי את הדאגות הרגילות שיש לכל אימא איך אני אסתדר ? איך אני אדע מתי היא רעבה ? איך אני אדע למה היא בוכה ? אבל בהמשך המחשבות נהפכו לטורדניות יותר והפריעו לי לתפקד כאימא. פחדתי כל הזמן לעשות טעות, אפילו טעות קטנה , חשבתי שאם אני עושה טעות, אני אימא לא טובה. בשכל כמובן ידעתי שגם אם אני יעשה טעות אני עדיין יכולה להיות אימא טובה. אבל הידיעה הזו שמותר לי לעשות טעות לא עזרה להרגשה בלב, עדין המשכתי להרגיש את אותן תחושות. היום במבט לאחור אני מבינה שזה להפך בגלל שהרגשתי בתוכי שאני לא יכולה להיות אימא טובה חשתי שכל טעות שלי, אפילו הכי קטנה תוכיח לי את זה. המחשבות שלי באותה תקופה היו חסרות שליטה, ורצו לי בראש במהירות. המחשבות היו מאד טורדניות. וממש השתלטו לי על כל החיים.

הביטחון העצמי שלי היה ירוד באותה תקופה, וחיפשתי כל הזמן תמיכה וחיזוקים רבים על כל דבר שעשיתי. הייתי שואלת לדעתו של בעלי על כל דבר אפילו הכי קטן. הייתי שואלת אותו נראה לך שאני צריכה להאכיל אותה ? לחתל אותה ? אני מחזיקה אותה בצורה טובה ? כשהסתכלתי על בעלי ראיתי שהוא מרגיש חסר אונים ומבולבל מהשאלות שלי . מה רציתי ממנו גם הוא חדש בתחום והוא אפילו לא אימא !!!! הרגשתי חוסר מנוחת הנפש שאני כל הזמן צריכה לעשות משהוא אפילו שהתינוקת ישנה בשלווה.

במהלך החודשים הרגשתי שאני שוקעת לחור שחור. ישבתי בבית על הכיסא בלי יכולת, ובלי רצון לעשות כלום!!!! בתינוקת טפלתי רק בדברים הכרחיים לא מעבר וכל הזמן בכיתי. קצת קשה לי לתאר את התקופה הקשה שעברתי, הזיכרון שלי מהתקופה לא ברור, יש לי רק הבזקי זיכרונות. מה שאני כן זוכרת הוא שהייתי מאד מבולבלת. ואף שמעתי קולות לפעמים אחד לפעמים יותר, הקולות אמרו לי לעשות דברים לי או לתינוקת שלי, הזמן הכי גרוע היה כשהתינוקת בכתה, האמבטיה והמטבח נהפכו למקומות מאד מפחידים עבורי כי הרגשתי לא בטוחה שם, פחדתי להחזיק את הילדה שלי במרפסת, או ליד חלון, לא סמכתי על עצמי. קראתי בעבר על דיכאון אחרי לידה היה לי קצת מושג מה זה דיכאון, פתאום קלטתי שאני סובלת מדיכאון אחרי לידה. לקח לי אבל זמן להודות בזה , גם הרגשתי צורך להסתיר את זה מבעלי, לא רציתי לספר לו על הקולות.

זה היה הסוד שלי.

זה היה במוצאי שבת בעלי שיחק עם התינוקת נישק אותה, הניף אותה באוויר, הייתה שם אהבה, חמימות, דאגה, משפחתיות, רציתי שההרגשה הזאת תישאר לעד,,,. שלא תעלם. באותו רגע גם הבנתי והרגשתי שבעלי יהיה איתי תמיד, ואני יכולה לסמוך עליו שהוא יתמוך בי לאורך כל הדרך. באותו הרגע לא חשבתי ופשוט אמרתי לו “משהוא בראש שלי נותן לי רעיונות להזיק לעצמי או לתינוקת שלנו. אני מפחדת להמשיך לטפל בה”. ראיתי את הפחד שלו בעיניים. ראיתי שמה שאמרתי לו חדר אליו והוא מיד הגיב “אנחנו צריכים לקבל עזרה, אני הולך להתקשר לרב מיד. ב”ה שבעלי לא התעלם ממה שאמרתי לו ולא אמר משהוא כמו “לא נורא זה יעבור, את עייפה לכי לישון, אל תדאגי זה רק הורמונים”. ב”ה שבעלי גם לא האשים אותי או כעס עלי, כי אם הוא היה מגיב בכעס או באשמה הוא היה שובר אותי ולוקח ממני את התקווה היחידה לצאת מזה. הרגשתי, שרק אם בעלי יתמוך בי ויהיה שותף למאבק שלי אני אצא מזה. הרב הנחה אותו בהנחיות מאד ברורות ומדויקות. הוא אמר לו שאסור לו להשאיר אותי לבד או עם התינוקת, ולקחת אותי מיד לבית חולים. הוא הפנה את בעלי לבית חולים ספציפי שמתמחה בדיכאון אחרי לידה . הרב גם ביקש מבעלי להישאר בקשר איתו, ולעדכן אותו בטיפול. כשהגעתי לבית חולים שוחחתי עם פסיכיאטר כדי שיוכל לאבחן את המצב שלי.

אושפזתי.

אושפזתי בבית החולים הכי טוב , אבל עדין בכיתי בכי תמרורים, פחדתי להיות מופרדת מהתינוקת שלי , היא בבית ואני כאן בבית חולים. הרגשתי שהקשר המורכב והקשה שעומד על בלימה שהיה לי עם התינוקת  התנתק לגמרי אם אני לא אהיה ביחד.

לאחר כמה שעות של בכי ללא הפסקה, נצנצה בי המחשבה שאולי אני אצא מזה. במחלקה האנשים באו וניסו לעודד ולעזור, והבטיחו שהכול יהיה בסדר.

במהלך הימים הבאים נפגשתי עם הצוות הרפואי שטיפל בי שכלל, פסיכיאטר, פסיכולוג, עובדת סוציאלית ואחות פסיכיאטרית. ממה שאני זוכרת הצוות היה מאד אדיב ומקצועי.

בעלי הגיע לבקר אותי כל יום, למרות שמדיניות בית החולים לא מאפשרת להכניס ילדים למחלקות, הצוות בא לקראתנו והרשה לבעלי להביא את התינוקות איתו. לאחר שהסימפטומים אודות לטיפול התרופתי פחתו, והרגשתי שאני מאוזנת יותר, הוכנה עבורי תוכנית תרופתית שתמשיך לאחר השחרור. הצוות כולו עשה מעל ומעבר בשביל לוודא שהמעבר לחיי הבית יצליח ויהיה חלק ככל שאפשר. הם ארגנו עבורי אחות פרטית אשר יחד איתי טפלה בתינוקת. ניסיון האמהות בבית חולים נתן לי את הביטחון שלו הייתי זקוקה. הטיפול המעשי בתינוקת העניק לי את הביטחון שאני אוכל גם להיות אמא בבית.

כאשר הגעתי הביתה הייתה לפני עדיין דרך ארוכה עד להחלמה הסופית, התרופות הותירו אותי קצת עייפה, ועדיין הרגשתי שאני זקוקה לתמיכה.

ביום בו אושפזתי בעלי התקשר מיד לחמותי בלית בררה. בלי לחשוב פעמיים. חמותי עלתה על המטוס מיד, ועוד באותו היום היא אחזה את ביתי בידיה. היה לי נעים לחזור לבית נקי ולראות שחמותי טפלה בכול. ראיתי שחמותי טפלה בתינוקת במסירות רבה, טפחה, אהבה, דאגה לכול. התביישתי להיפגש עם חמותי פנים מול פנים. הייתי נשואה פחות משנה וחצי, בקושי הכרתי אותה. גרנו רחוק ממנה, ובקושי יצא לנו להיפגש. אך מתי שראיתי איך היא טפלה יפה ובמסירות יכולתי רק לראות עד כמה הנוכחות שלה הייתה נחוצה. אני גם רוצה להודות שבתקופה שבה היא עזרה לנו כאשר חזרתי הביתה היא עזרה עם הרבה כבוד תוך שמירה על הפרטיות שלי ושל בעלי. היא לא שפטה, לא האשימה, רק הייתה שם בשביל להושיט יד.

היו כמה אנשים בקהילה שידעו על המקרה שלי והם “יעצו” לבעלי לעזוב אותי, ולקחת את התינוקת. להתחיל מחדש. התגובה של בעלי לכל אותם “עצות” הייתה, שגם הוא וגם התינוקת לא יכולים בלעדי.

הרב של בעלי חיזק את בעלי מאד, והסביר לו שהגרושים לא יעשו טוב לאף אחד, ולא ירפאו את המצב. התמיכה החזקה מן הרב עשתה את כל ההבדל, וממש הצילה אותי ואת בעלי. ברגע שהמשפחה שלי התודעה למצבי הקשה הם נחלצו לסייע מידית. חמותי עלתה על מטוס עוד באותו היום, ובא לגור איתנו, כדי שתוכל לספק עזרה מידית בכל זמן שנזדקק לה. יצא כך שאימא שלי חמותי ובעלי כל השלושה עזרו לי ותמכו אחד בשני. בדרך כלל משפחות מתאחדות בשמחות, אצלנו המשפחה התקרבה אחד לשני בתקופה הקשה, אני ובעלי התקרבנו כזוג, אמא שלי וחמותי נהפכו לחברות טובות, ונהנות לבלות יחד עד היום. זה כל כך חימם את הלב לראות איך בתקופה בה נאלצנו להתמודד עם אתגר קשה, הצלחנו לבנות יחסים טובים ועמוקים שתוצאותיהם קימות עד היום.

בתקופה הזו אבדתי את הביטחון העצמי שלי, לקח לי זמן לבנות את האמונה שיש לי יכולת לגדל, להגן ולהעניק את הנדרש לתינוקות שלי. ביליתי זמן רב עם מספר חברות קרובות, קצת יותר מבוגרות עם ניסיון בהורות הן היו בשבילי מעין “אחיות גדולות”. החברות היו שם בשבילי גם כמודל לחיקוי וגם כחברות.

הימים בהם הצלחתי לא רק לשרוד, אלא גם לצחוק פעם פעמיים, לטפל יפה בתינוקת. הימים בהם הרגשתי שאני מתחילה להכיר אותה והיא אותי, בנו לי את הביטחון העצמי, ויצרו לי התחלה חדשה כאמא.

הטיפול השבועי שקבלתי גם לאחר ששוחררתי מהבית חולים היה הכרחי למשך כמה שנים. התמיכה השבועית הייתה אלמנט קריטי בהחלמה שלי. לא רק החלמתי “מהדיכאון” אלא הצלחתי גם לפתור בעיות מודחקות שבחיים לא הייתי מטפלת בהם כי לא חשבתי עליהם.

זכיתי לצאת מהמצב חזקה נחושה, עם מודעות עצמית, בטחון עצמי, לא מפחדת מהעליות והירידות שהחיים מזמנים.

הבת הבכורה שלי לעולם לא תדע כמה נלחמתי קשה וחזק להיות אמא שלה, אבל אני יודעת !!!! מה עברתי בשביל להיות אמא. אני מרגישה גאווה גדולה שכאשר ניצבתי לפני קושי כה קשה לא נכנעתי. הרצון והשאיפה להעניק לתינוקת שלי את המשפחה הכי טובה אפשר לי להתמודד, נתן לי את הכוח להתגבר.

בעלי וכל התומכים מסביב נתנו לי כל הזמן את הרגשה שאני שווה שיתאמצו בשבילי. לא התערערה בם האמונה שאולי המאמצים לשווא הם האמינו בי לאורך כל הדרך. האמונה שלהם בי נתנה לי את היכולת להאמין בעצמי.

בהריונות העתידיים הייתי תחת השגחה פסיכיאטרית, הטיפול היה בסדר גודל של 2 פגישות בחודש בשלב מסוים הוחלט שאני מספיק יציבה ואני יכולה להפסיק להשתמש בכדורים, וב”ה הסימפטומים לא חזרו והייתי בסדר.

חווית הלידה וההורות עם ילדתי השנייה הייתה חוויה מקסימה, והראתה לי בפעם הראשונה איך זה להרגיש אמא מאושרת. מיד לאחר הלידה חשתי שמחה מידית, ותענוג . החוויה הזו היית מבחינתי רפואה סופית, סגירת מעגל. הרגשתי שכל העבודה והתהליך שעברתי היה שווה בשבילי.

ההכרה שלא חסר בי משהוא מהותי, ושאני כן מסוגלת לחוות חווית הורות בצורה חלומית היית עבורי מתנה גדולה מד’. לאחר שחוויתי את החוויות הטובות עם ביתי השנייה יכולתי להתחבר לביתי הגדולה בצורה קרובה יותר, חדשה, אחרת. השמחה שבחווית ההורות בלידה השנייה הייתה כמעין המתגבר והשפיע לטובה על הקשר עם ביתי הבכורה.

יש כאן כמה מסרים שאני רוצה להעביר לכם מתוך ניסיוני האישי.

• רב האנשים לא מפחדים ממחלות פיזיות, אבל שזה מגיע לחולי נפש אנשים נרתעים, ומרחיקים את עצמם מעניין. איכשהו הידיעה שבמחלת נפש אין איזשהו חיידק שניתן לזהות תחת מיקרוסקופ מפחידה אנשים. אנשים חושבים שאין תקנה, אך אני רוצה שתדעו שתמיד אבל תמיד יש תקווה. דיכאון אחרי לידה ניתן לריפוי מלא עם הטיפול הנכון, והתמיכה הנכונה. חוסר תמיכה ואהדה יכולה להאט משמעותית את משך ההחלמה. אם לי לא הייתה התמיכה החזקה שקבלתי , אני לא לדמיין, ואפילו לא לחשוב. למרות שזה נושא מאד אישי ופרטי, אי אפשר להתמודד עם המצב לבד !!!! זה בלתי אפשרי !!!! חייבים את התמיכה מסביב. הדיכאון משפיעה על כל המשפחה בצורה הכי חזקה שאפשר, אבל זה גם משפיע על החברה מסביב על המעגל הרחב יותר. לכן כולם חייבים לעזור ולסייע, ותמיכת הבעל חשובה במיוחד.

• במצב קשה זה אישה יכולה לחוש רגשי אשמה חזקים, בושה נוראית,ועצב גדול, בזה שהיא לא מרגישה מאושרת או אפילו גרוע מכך עקב הולדת התינוק. אני מכירה את ההרגשה מהניסיון האישי שלי, הייתי כ”כ עצובה הרגשתי פשוט נורא, בגלל שאני לא מצליחה להרגיש מאושרת מתי שאני מחזיקה את התינוקת שלי. אבל אסור לאישה להרגיש אשמה בגלל אותן הרגשות, ושח”ו לא תחשוב שבגלל אותן תחושות היא בן אדם לא טוב. לאישה גם אסור להיות מושפעת מהמסרים השליליים שהיא עלולה לקבל מסביב.

• גם כאן כמו בשאר האתגרים בחיים אפשר להתמודד עם הדיכאון בצורה דיסקרטית ופרטית. אך דיסקרטיות אין משמעותה בידוד חברתי, ושמירת הסוד בקנאות. דיסקרטיות אין משמעותה אני מתביישת לכן מתרחקת. דיסקרטיות משמעותה, שכאשר ניגשים לעזור לאישה, ניגשים לעזור בצורה עדינה ומכבדת. מבינים שזה נושא אישי ורגיש. העזרה שיכולים להעניק זה מציאת אנשי מקצוע מומחים לעניין, בקשת תמיכה מחברים קרובים, בקשת עזרה וסיוע מארגונים כמו ארגון ניצה. העזרה נחוצה והכרחית אך יש באמת צורך לשמור על פרטיות ככל שניתן, וכבוד רב. תיתכן גם האפשרות שתתקלו בתגובות לא כל כך הולמות, לא כל מתאימות ותומכות. אני גם נתקלתי בתגובה מאד לא נעימה משכנתי, ואני זוכרת כמה זה כאב לי. צריך פשוט ללמוד לא להירתע מהתגובות השליליות, ולהתרכז בתגובות החיוביות. לפני שנה נפגשתי עם אותה שכנה היא הגיבה בהלם מוחלט. היא נפעמה לראות אותי כך חזקה מלאת כוחות ובטחון עצמי, אמא טובה ל4 ילדים !!!. היא לא הבינה מדוע היא הגיבה אז כמו שהגיבה.

• דיכאון אחרי לידה, וכל מיני תופעות אחרות יכולים להגיע בצורות שונות ובעוצמות שונות. התופעה שלי הייתה החזקה והקשה שבכול התופעות, אבל תיראו אותי הינה אני כאן “אם הבנים שמחה” הודו לד’ כי טוב כי לעולם חסדו”